תנ"ך על הפרק - דברים לב - גור אריה

תנ"ך על הפרק

דברים לב

185 / 929
היום

הפרק

שירת האזינו, צווי על משה למות

הַאֲזִ֥ינוּ הַשָּׁמַ֖יִם וַאֲדַבֵּ֑רָה וְתִשְׁמַ֥ע הָאָ֖רֶץ אִמְרֵי־פִֽי׃יַעֲרֹ֤ף כַּמָּטָר֙ לִקְחִ֔י תִּזַּ֥ל כַּטַּ֖ל אִמְרָתִ֑י כִּשְׂעִירִ֣ם עֲלֵי־דֶ֔שֶׁא וְכִרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵֽשֶׂב׃כִּ֛י שֵׁ֥ם יְהוָ֖ה אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹהֵֽינוּ׃הַצּוּר֙ תָּמִ֣ים פָּעֳל֔וֹ כִּ֥י כָל־דְּרָכָ֖יו מִשְׁפָּ֑ט אֵ֤ל אֱמוּנָה֙ וְאֵ֣ין עָ֔וֶל צַדִּ֥יק וְיָשָׁ֖ר הֽוּא׃שִׁחֵ֥ת ל֛וֹ לֹ֖א בָּנָ֣יו מוּמָ֑ם דּ֥וֹר עִקֵּ֖שׁ וּפְתַלְתֹּֽל׃הֲ־לַיְהוָה֙ תִּגְמְלוּ־זֹ֔את עַ֥ם נָבָ֖ל וְלֹ֣א חָכָ֑ם הֲלוֹא־הוּא֙ אָבִ֣יךָ קָּנֶ֔ךָ ה֥וּא עָֽשְׂךָ֖ וַֽיְכֹנְנֶֽךָ׃זְכֹר֙ יְמ֣וֹת עוֹלָ֔ם בִּ֖ינוּ שְׁנ֣וֹת דּוֹר־וָד֑וֹר שְׁאַ֤ל אָבִ֙יךָ֙ וְיַגֵּ֔דְךָ זְקֵנֶ֖יךָ וְיֹ֥אמְרוּ לָֽךְ׃בְּהַנְחֵ֤ל עֶלְיוֹן֙ גּוֹיִ֔ם בְּהַפְרִיד֖וֹ בְּנֵ֣י אָדָ֑ם יַצֵּב֙ גְּבֻלֹ֣ת עַמִּ֔ים לְמִסְפַּ֖ר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֛י חֵ֥לֶק יְהֹוָ֖ה עַמּ֑וֹ יַעֲקֹ֖ב חֶ֥בֶל נַחֲלָתֽוֹ׃יִמְצָאֵ֙הוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִדְבָּ֔ר וּבְתֹ֖הוּ יְלֵ֣ל יְשִׁמֹ֑ן יְסֹֽבְבֶ֙נְהוּ֙ יְב֣וֹנְנֵ֔הוּ יִצְּרֶ֖נְהוּ כְּאִישׁ֥וֹן עֵינֽוֹ׃כְּנֶ֙שֶׁר֙ יָעִ֣יר קִנּ֔וֹ עַל־גּוֹזָלָ֖יו יְרַחֵ֑ף יִפְרֹ֤שׂ כְּנָפָיו֙ יִקָּחֵ֔הוּ יִשָּׂאֵ֖הוּ עַל־אֶבְרָתֽוֹ׃יְהוָ֖ה בָּדָ֣ד יַנְחֶ֑נּוּ וְאֵ֥ין עִמּ֖וֹ אֵ֥ל נֵכָֽר׃יַרְכִּבֵ֙הוּ֙ עַל־במותיבָּ֣מֳתֵיאָ֔רֶץ וַיֹּאכַ֖ל תְּנוּבֹ֣ת שָׂדָ֑י וַיֵּנִקֵ֤הֽוּ דְבַשׁ֙ מִסֶּ֔לַע וְשֶׁ֖מֶן מֵחַלְמִ֥ישׁ צֽוּר׃חֶמְאַ֨ת בָּקָ֜ר וַחֲלֵ֣ב צֹ֗אן עִם־חֵ֨לֶב כָּרִ֜ים וְאֵילִ֤ים בְּנֵֽי־בָשָׁן֙ וְעַתּוּדִ֔ים עִם־חֵ֖לֶב כִּלְי֣וֹת חִטָּ֑ה וְדַם־עֵנָ֖ב תִּשְׁתֶּה־חָֽמֶר׃וַיִּשְׁמַ֤ן יְשֻׁרוּן֙ וַיִּבְעָ֔ט שָׁמַ֖נְתָּ עָבִ֣יתָ כָּשִׂ֑יתָ וַיִּטֹּשׁ֙ אֱל֣וֹהַ עָשָׂ֔הוּ וַיְנַבֵּ֖ל צ֥וּר יְשֻׁעָתֽוֹ׃יַקְנִאֻ֖הוּ בְּזָרִ֑ים בְּתוֹעֵבֹ֖ת יַכְעִיסֻֽהוּ׃יִזְבְּח֗וּ לַשֵּׁדִים֙ לֹ֣א אֱלֹ֔הַ אֱלֹהִ֖ים לֹ֣א יְדָע֑וּם חֲדָשִׁים֙ מִקָּרֹ֣ב בָּ֔אוּ לֹ֥א שְׂעָר֖וּם אֲבֹתֵיכֶֽם׃צ֥וּר יְלָדְךָ֖ תֶּ֑שִׁי וַתִּשְׁכַּ֖ח אֵ֥ל מְחֹלְלֶֽךָ׃וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה וַיִּנְאָ֑ץ מִכַּ֥עַס בָּנָ֖יו וּבְנֹתָֽיו׃וַיֹּ֗אמֶר אַסְתִּ֤ירָה פָנַי֙ מֵהֶ֔ם אֶרְאֶ֖ה מָ֣ה אַחֲרִיתָ֑ם כִּ֣י ד֤וֹר תַּהְפֻּכֹת֙ הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹא־אֵמֻ֥ן בָּֽם׃הֵ֚ם קִנְא֣וּנִי בְלֹא־אֵ֔ל כִּעֲס֖וּנִי בְּהַבְלֵיהֶ֑ם וַאֲנִי֙ אַקְנִיאֵ֣ם בְּלֹא־עָ֔ם בְּג֥וֹי נָבָ֖ל אַכְעִיסֵֽם׃כִּי־אֵשׁ֙ קָדְחָ֣ה בְאַפִּ֔י וַתִּיקַ֖ד עַד־שְׁא֣וֹל תַּחְתִּ֑ית וַתֹּ֤אכַל אֶ֙רֶץ֙ וִֽיבֻלָ֔הּ וַתְּלַהֵ֖ט מוֹסְדֵ֥י הָרִֽים׃אַסְפֶּ֥ה עָלֵ֖ימוֹ רָע֑וֹת חִצַּ֖י אֲכַלֶּה־בָּֽם׃מְזֵ֥י רָעָ֛ב וּלְחֻ֥מֵי רֶ֖שֶׁף וְקֶ֣טֶב מְרִירִ֑י וְשֶׁן־בְּהֵמוֹת֙ אֲשַׁלַּח־בָּ֔ם עִם־חֲמַ֖ת זֹחֲלֵ֥י עָפָֽר׃מִחוּץ֙ תְּשַׁכֶּל־חֶ֔רֶב וּמֵחֲדָרִ֖ים אֵימָ֑ה גַּם־בָּחוּר֙ גַּם־בְּתוּלָ֔ה יוֹנֵ֖ק עִם־אִ֥ישׁ שֵׂיבָֽה׃אָמַ֖רְתִּי אַפְאֵיהֶ֑ם אַשְׁבִּ֥יתָה מֵאֱנ֖וֹשׁ זִכְרָֽם׃לוּלֵ֗י כַּ֤עַס אוֹיֵב֙ אָג֔וּר פֶּֽן־יְנַכְּר֖וּ צָרֵ֑ימוֹ פֶּן־יֹֽאמְרוּ֙ יָדֵ֣ינוּ רָ֔מָה וְלֹ֥א יְהוָ֖ה פָּעַ֥ל כָּל־זֹֽאת׃כִּי־ג֛וֹי אֹבַ֥ד עֵצ֖וֹת הֵ֑מָּה וְאֵ֥ין בָּהֶ֖ם תְּבוּנָֽה׃ל֥וּ חָכְמ֖וּ יַשְׂכִּ֣ילוּ זֹ֑את יָבִ֖ינוּ לְאַחֲרִיתָֽם׃אֵיכָ֞ה יִרְדֹּ֤ף אֶחָד֙ אֶ֔לֶף וּשְׁנַ֖יִם יָנִ֣יסוּ רְבָבָ֑ה אִם־לֹא֙ כִּי־צוּרָ֣ם מְכָרָ֔ם וַֽיהוָ֖ה הִסְגִּירָֽם׃כִּ֛י לֹ֥א כְצוּרֵ֖נוּ צוּרָ֑ם וְאֹיְבֵ֖ינוּ פְּלִילִֽים׃כִּֽי־מִגֶּ֤פֶן סְדֹם֙ גַּפְנָ֔ם וּמִשַּׁדְמֹ֖ת עֲמֹרָ֑ה עֲנָבֵ֙מוֹ֙ עִנְּבֵי־ר֔וֹשׁ אַשְׁכְּלֹ֥ת מְרֹרֹ֖ת לָֽמוֹ׃חֲמַ֥ת תַּנִּינִ֖ם יֵינָ֑ם וְרֹ֥אשׁ פְּתָנִ֖ים אַכְזָֽר׃הֲלֹא־ה֖וּא כָּמֻ֣ס עִמָּדִ֑י חָתֻ֖ם בְּאוֹצְרֹתָֽי׃לִ֤י נָקָם֙ וְשִׁלֵּ֔ם לְעֵ֖ת תָּמ֣וּט רַגְלָ֑ם כִּ֤י קָרוֹב֙ י֣וֹם אֵידָ֔ם וְחָ֖שׁ עֲתִדֹ֥ת לָֽמוֹ׃כִּֽי־יָדִ֤ין יְהוָה֙ עַמּ֔וֹ וְעַל־עֲבָדָ֖יו יִתְנֶחָ֑ם כִּ֤י יִרְאֶה֙ כִּי־אָ֣זְלַת יָ֔ד וְאֶ֖פֶס עָצ֥וּר וְעָזֽוּב׃וְאָמַ֖ר אֵ֣י אֱלֹהֵ֑ימוֹ צ֖וּר חָסָ֥יוּ בֽוֹ׃אֲשֶׁ֨ר חֵ֤לֶב זְבָחֵ֙ימוֹ֙ יֹאכֵ֔לוּ יִשְׁתּ֖וּ יֵ֣ין נְסִיכָ֑ם יָק֙וּמוּ֙ וְיַעְזְרֻכֶ֔ם יְהִ֥י עֲלֵיכֶ֖ם סִתְרָֽה׃רְא֣וּ ׀ עַתָּ֗ה כִּ֣י אֲנִ֤י אֲנִי֙ ה֔וּא וְאֵ֥ין אֱלֹהִ֖ים עִמָּדִ֑י אֲנִ֧י אָמִ֣ית וַאֲחַיֶּ֗ה מָחַ֙צְתִּי֙ וַאֲנִ֣י אֶרְפָּ֔א וְאֵ֥ין מִיָּדִ֖י מַצִּֽיל׃כִּֽי־אֶשָּׂ֥א אֶל־שָׁמַ֖יִם יָדִ֑י וְאָמַ֕רְתִּי חַ֥י אָנֹכִ֖י לְעֹלָֽם׃אִם־שַׁנּוֹתִי֙ בְּרַ֣ק חַרְבִּ֔י וְתֹאחֵ֥ז בְּמִשְׁפָּ֖ט יָדִ֑י אָשִׁ֤יב נָקָם֙ לְצָרָ֔י וְלִמְשַׂנְאַ֖י אֲשַׁלֵּֽם׃אַשְׁכִּ֤יר חִצַּי֙ מִדָּ֔ם וְחַרְבִּ֖י תֹּאכַ֣ל בָּשָׂ֑ר מִדַּ֤ם חָלָל֙ וְשִׁבְיָ֔ה מֵרֹ֖אשׁ פַּרְע֥וֹת אוֹיֵֽב׃הַרְנִ֤ינוּ גוֹיִם֙ עַמּ֔וֹ כִּ֥י דַם־עֲבָדָ֖יו יִקּ֑וֹם וְנָקָם֙ יָשִׁ֣יב לְצָרָ֔יו וְכִפֶּ֥ר אַדְמָת֖וֹ עַמּֽוֹ׃וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן׃וַיְכַ֣ל מֹשֶׁ֗ה לְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־הַדְּבָרִ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵֽל׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ שִׂ֣ימוּ לְבַבְכֶ֔ם לְכָל־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מֵעִ֥יד בָּכֶ֖ם הַיּ֑וֹם אֲשֶׁ֤ר תְּצַוֻּם֙ אֶת־בְּנֵיכֶ֔ם לִשְׁמֹ֣ר לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת׃כִּ֠י לֹֽא־דָבָ֨ר רֵ֥ק הוּא֙ מִכֶּ֔ם כִּי־ה֖וּא חַיֵּיכֶ֑ם וּבַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר׃עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה׃וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו׃עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
שאני מתרה וכו'. דאם לא כן, למה אמר "האזינו השמים וגו'". ומה שאמר 'שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים', מפני שאין התראה אלא אם כן יודע המותרה שמעיד עליו עדים:ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות. הוצרך לזה, שלא יקשה מה שאמר שיד העדים יהיה בם, והרי כתיב (לעיל יא, יז) "ואבדתם", וזהו אינו על ידי שמים וארץ. ולפיכך פירש שגם זה על ידי שמים, שפירוש הכתוב 'ואחר כך "ואבדתם מהרה" על ידי האומות', שכאשר אין להם לאכול, אין כח להם ללחום:יערוף לשון יטיף יערוף לשון נטיפה כו'. תחלה פירש שהוא לשון עתיד, כי היו"ד היא יו"ד האית"ן, ואינה שורש. ואחר כך פירש הלשון, שהוא לשון נטיפה:דשא עטיפת הארץ. עיין בפרשת בראשית (בראשית א, יא):מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו וכו'. אבל שלא במקדש עונין 'אמן' (תענית טז ע"ב). והטעם, כי מפני שכתב "כי שם ה' אקרא", וזהו שם המפורש, ושם המפורש לא נקרא ככתבו רק במקדש (יומא סט ע"ב), ולכן עונין 'ברוך שם כבוד מלכותו' במקדש דוקא:
והא דקאמר בספרי 'מנין שעונין 'אמן' אחר המברך, תלמוד לומר "הבו גודל לאלקינו"'. לא דכתיב בקרא שעונין 'אמן', דאדרבה, עיקר קרא איירי שעונין 'ברוך שם כבוד מלכותו', דכן משמע "הבו גודל", שזהו גדולה כאשר אמר 'ברוך שם כבוד מלכותו'. רק דבא ללמוד שעונין אחר המברך, ומייתי דכתיב "כי שם ה' אקרא", שיש לומר 'ברוך שם כבוד מלכותו' אחר שם המפורש, כך יש לומר 'אמן' אחר כל ברכה:אף על פי שהוא חזק וכו'. דאם לא כן, למה קראו בשם "צור" במקום הזה, הוי לו לומר 'ה' תמים פעלו' (כ"ה ברא"ם):משלם צדקתם בעולם הזה. ואם תאמר, כיון דהרשע עשה מצוה גמורה כמו שעשה הצדיק, למה יהיה משלם לרשע מצותו בעולם הזה, ולצדיק בעולם הבא. ואין זה קשיא, כי הצדיק אשר הוא צדיק בכל, הנה עיקרו הוא צדיק, והעבירה שעשה הוא מיעוט, ואינו עיקר, ודבר בטל הוא אצל זכות הצדיק. ויש לו תשלומין בעולם הזה, שהוא דבר שאינו עיקר, כמו שהעבירה שהיא מיעוטה אינו עיקר. והרשע הוא היפך, שאם הוא רשע גמור, תשלומין שלו הוא במקום שהוא עיקר, והוא בעולם הבא. אבל המצוה שאינה עיקרית, תשלומין שלה בדבר שאינו עיקר, והוא בעולם זה, שאינו עיקר:
ומה שפירש "אל אמונה" שמשלם גמול צדיקים לעולם הבא, כי מפני שלשון "אל אמונה" הוא נאמן לשלם שכר, כמו הנאמן שהוא נאמן להחזיר מה שהופקד בידו. ורוצה לומר הקדוש ברוך הוא נאמן לשלם לצדיקים שכרם מה שיש להם בידו:הכל מצדיקים את דינו וכך ראוי וישר להם. פירוש "וישר הוא" - וישר להצדיק את הדין. ולא פירש אותו כמשמעו, מפני שכבר כתיב "אל אמונה ואין עול", ולא הוצרך למכתב עוד "צדיק וישר הוא", ולפיכך פירש "צדיק וישר הוא"; ["צדיק"] - שהכל מצדיקין את דינו, "וישר" - רוצה לומר שכך ראוי וישר להם (כ"ה ברא"ם):שיש בידו להפרע מכם ושהטיב לכם. פירש אותו על הפירעון שיש בידו ועל הטובות, דכך כתיב קרא "עם נבל" - ששכחו העשוי להם (רש"י כאן), "ולא חכם" - להבין הנולדות (שם). אי נמי, מפני שאמר הכתוב "הלה' תגמלו זאת", ופירושו 'וכי לפניו אתם מעציבין', שאין זה עוצב, אחר שיש בידו להפרע מכם, ויקח כל שעה נקמתו מכם. אם כן מתפרש בהכרח שיש בידו להפרע מכם. שאין לפרש "הלה' תגמלו זאת" שעשה לכם כל הטובות, דהוי למכתב 'התגמלו זאת לה'', ומדכתיב "הלה' תגמלו זאת", פירוש וכי לה' אתם עושים זה. וצריך לפרש אותו גם כן על הטובות, דכתיב אחריו מיד "הלא הוא אביך". לפיכך לא פירש העתיד גם כן בטובה - שיש בידו להטיב לכם, מפני כי לשון "הלה' תגמלו זאת" כלומר שאין זה נגד הקדוש ברוך הוא, מפני שיש בידו להפרע מכם. וזהו נכון:ואני אומר כי דברי תוכחה. רש"י פירש את הכתוב "ה' בדד ינחנו" במה שעבר, שהושיבם בטח. ורז"ל (ספרי כאן) פירשו אותו על העתיד. וקאמר, מפני כי זאת השירה דברי תוכחה וכו', שלא יזכרו את הראשונות וגם הנולדות לא יזכרו, ולפיכך צריך ליישב המקרא לכאן ולכאן. פירוש, לשעבר ומה שעתיד להיות לא יזכרו גם כן. ודבר זה לא יתכן רק בראשונות ואחרונות שראו קודם שיחטאו, אבל מה שעתיד לעשות להם בעולם הבא - שלא ראו - לא, [דלא] יתכן לפרש הכתוב רק בדברים שיהיו בשעה שיחטאו. ואף על גב שרש"י פירש למעלה (פסוק ז) "בינו שנות דור" 'להבא, שיש בידו להטיב לכם וכו'', ואם כן גם כן רש"י מפרש להבא, היינו שיאמר להם בינו הטובות שעתיד לעשות להם, אבל שיהיה מוכיח אותם בדבר שלא ראו, ולומר "הלה' תגמלו זאת וגו'" (פסוק י) על העתיד, זה אינו. ועוד, דלא דמי, דודאי מזכיר שפיר בתוכחה הטובות שעתיד לעשות להם, ואפילו הכי חוטאים. והיינו דוקא הטוב שעושה להם בעולם, שהטובות בעולם אין דרך להיות, כי יש דברים רעים בעולם, והוא עושה להם טובות. אבל טובות עולם הבא, שהוא כולו טוב, ואין בו רע, דבר כזה אינו מזכיר. רק במקום שיש רע, והוא עושה להם טוב, וזהו בעולם הזה. לכך אין להזכיר מה שיעשה להם בעולם הבא:לית בהן צרוך. פירוש, ש"אלוה" נקרא כל שמקבלים אותו כאלוה, ואם כן הא דקאמר "לא אלוה", והרי הם מקבלים אותו כאלוה, אלא פירושו שאין בהם צרוך. כלומר מה שצריך להם האדם - דבר זה לא נמצא בהם, כי אין בהם צרוך:כשבא להטיב להם כו'. ואם תאמר, איך יתכן לומר כי הם מתישים כחו חס ושלום, והלא כתיב (ר' איוב לה, ו) "אם חטאת מה תפעל לו". אמנם דקדקו לומר (ספרי כאן) שהם מתישין הכח, רוצה לומר הכח שהוא מאתו מתישין, לא חס ושלום שיהיו מתישין אותו יתברך, כי לא נאמר 'מתישין אותו', רק מתישין כחו. ודע, כי ענין זה, שכאשר יש מקבל יש נותן, וכאשר אין מקבל, דהיינו כאשר אין ישראל ראויים לקבל, אז כאילו אין כאן מקבל. וכאשר אין מקבל, יסולק כח הנותן. וזהו התשת כח, כי כאשר אין כאן מקבל, אז לא נמצא כח פועל. ודבר זה ענין נפלא מאוד:באומה שאין לה שם שנאמר הן ארץ כשדים זה העם לא היה. פירש הרמב"ן, שלא היה נחשב לגוי, והקדוש ברוך הוא הגדיל אותם. אבל עיקר הפירוש מה שכשדים אינו עם, שאינו בכלל שבעים אומות. שנאמר (פסוק ח) "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", וזה לא היה משבעים אומות. וראיה לזה שלא היה משבעים אומות, כי שבעים אומות היה שפילג לשונם בדור הפלגה, ונאמר (בראשית י, יא) "מן הארץ ההיא יצא אשור", ופירשו רז"ל (ב"ר לז, ד) שלא היה רוצה להיות בדור הפלגה, ויצא מעצתם, שלא רצה לבנות המגדל. וכתיב (בראשית שם) "ויבן את נינוה וגו'", נמצא כי אלו המקומות לא היו בעצת דור הפלגה, ואלו הם כשדים. שכן כתיב (ר' ישעיה כג, יג) "הן כשדים עם לא היה אשור יסדה וגו'", נתן טעם למה אינם ראוים לעם, כי אשור - אשר יצא מעצת דור הפלגה - הוא יסדה, ואין זה עם. אף על גב דכשדים הם מבני נחור, דכתיב (ר' בראשית כב, כב) "ואת כשד ואת פלדש", הם כבשו אותו הארץ שבנה אשור, לכך כתיב "הן ארץ כשדים זה העם לא היה אשור יסדה וגו'":
לפיכך דרשו רז"ל (מגילה יג ע"ב) שאין להם לא כתב ולא לשון. שהלשונות נתן הקדוש ברוך הוא לשבעים אומות, ולא היה אשור בכללם. נמצא כי לא נקרא לשון, שלא היה מן אותם הלשונות שפילג הקדוש ברוך הוא לשונם, ולא נקרא לשון. וכן יש לפרש גבי אדום, שדרשו רז"ל (ע"ז י. ) שאין להם לא כתב ולא לשון מן ע' לשון, שנתן לכל אומה ואומה לשון מיוחד, ובכלל זה לא היה אדום. כי שר שלהם סמאל, והוא אינו בכלל ע' מלאכים הסובבים כסא כבודו יתברך. וכמו שפילג אותם בלשון שהיו ע' לשונות, כן חילק אותם בכתב, שלכל אומה יש כתב:ויש פותרין אותו כתרגומו ויחול רוגזי עליהן. מפני שמפרש "אפאיהם" לשון 'אף', וזה לא יתכן, כמו שמפרש (רש"י כאן). 'ואונקלוס תרגם אחר לשון הברייתא', פירוש, מה שתרגם אותו (לא) 'יחול רוגזי עליהון', היינו מפני שחילק אותם לג' תיבות 'אמרתי אף אי הם', כלומר אמרתי באפי וכו', והיינו 'יחול רוגזי עליהון', ועל מלת 'אי הם' שפירושו אתנם כאילו אינו, תרגם אונקלוס 'יחול רוגזי עליהון', כי אחר שרוגזי חל עליהון, הרי הוא עושה כאילו אינם:כשארצה להביא עליהם יום אידם קרוב ומזומן. דאין לומר כמשמעו, דהא כתיב "לעת תמוט רגלם", דהוא כשתתום זכות אבות (רש"י כאן), וזה הדבר אין לומר דהוא קרוב, דכשחטאו לא היה קרוב יום אידם, שלא כלה זכות אבות. אלא פירש "כי קרוב יום אידם" כשתתום זכות אבות, וארצה להביא עליהם הפורענות, אז מוכן הוא ומזומן לפניו להביא על פי הרבה שלוחים:ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. הפך את הכתוב, שכתוב "ועל עבדיו יתנחם". גם הוסיף 'הקדוש ברוך הוא'. מפני שפירש "כי ידין ה'" כאשר ישפוט את ישראל ביסורין, ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. והם שני פעולות שונות - מה שיהיה שופט את ישראל ביסורים, ומה שינחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו. לכך חלק אותם; "כי ידין ה'" ביסורין הללו, ויתנחם ה' על עבדיו. לא כפי מצב הכתוב "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם", כי משמע דבר זה שהוא פעל אחד, שכך משמע וי"ו החבור של "ועל עבדיו". ולפיכך הוסיף בפני עצמו לומר 'ויתנחם הקדוש ברוך הוא על עבדיו'. וכאשר כתוב 'ויתנחם על עבדיו', אין הוי"ו של "ויתנחם" מחבר אותו למעלה, כי הוא בא לחבר הפעלים, אף כי אין הפעלים שוים. ולא יתכן זה אם כתוב "ועל עבדיו יתנחם":דבר אחר ותאחז ידי את מדת המשפט וכו'. טעות סופר הוא, שהכל הוא פירוש אחד. וכך ראוי להיות; "ותאחז במשפט ידי" להניח מדת רחמים באויבי שהרעו לכם, כי "אני קצפתי מעט והם עזרו לרעה" (זכריה א, טו), ותאחז ידי את מדת המשפט וכו', כלומר שאניח מדת רחמים, שלא אשתמש בה, ותאחז במדת המשפט לנקום נקם:בפנים אחרים נדרש בספרי. פירוש, דהוא (רש"י) פירש קצת כלפי ישראל, וקצת כלפי אומות העולם; דהא "כי גוי אובד עצות" (פסוק כח) פירשה כלפי גוים, ואחר כך "מגפן סדום גפנם" (פסוק לב) פירשה כלפי ישראל. אבל בספרי פירשה רבי יהודה כולה כלפי ישראל, ורבי נחמיה פירשה כולה אאומות. ומפרש (רש"י) איך רבי יהודה מפרש אותה כולה כלפי ישראל, ומפרש "כי גוי אובד עצות" את התורה שהיא להם עצה נכונה. ושאר הדברים פירש רש"י גם כן נגד ישראל:
אף על גב דיש עוד חילוק, כי "אי אלקימו צור חסיו בו" (פסוק לז) פירש רש"י שהקדוש ברוך הוא אומר לישראל אי עבודה זרה שלכם וכו', ורבי יהודה (בספרי כאן) מפרש אותו ואמר ישראל לאומות איה הגמונים שלכם שהייתם חסים בו, מכל מקום כיון דרבי יהודה גם כן מצי לפרש 'ואמר הקדוש ברוך הוא לישראל איה עבודה זרה שלכם' כפי פשוטו, יש לומר דגם רבי יהודה מפרש כך לפי פשוטו. ולא פליג [רק] על רבי נחמיה (רק), דהוא מפרש כל המקרא על אומות העולם, שאמרו כמו שאמר טיטוס "אי אלקימו". וזה לא יתכן אליבא דרבי יהודה, דהא "ואמר" כתיב, ולא נזכר אומות בקרא, דהרי כל הפרשה מדברת בישראל לדעת רבי יהודה, ולא יתכן לפרשו באומות. אבל 'ואמר הקדוש ברוך הוא' יתכן שפיר, מפני שכתוב (פסוק לו) "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם", ולפי פשוטו קאי גם כן על הקדוש ברוך הוא:
ומה שדרש רבי יהודה על ישראל שיאמרו לאומות "אי אלקימו" 'הם ההגמונים וכו'', מפני שהוקשה לו דאם הוא מאמר הקדוש ברוך הוא לישראל, בסוף - כאשר "אזלת יד ואפס עצור ועזוב" (פסוק לו) - לא הוי ליה למימר "אי אלקימו יקומו ויעזרכם" (ר' פסוקים לז-לח), אלא הוי ליה למימר 'אי אלקימו למה לא עזרו אותם כבר'. איך יתכן לומר "ויעזרכם" אחר שכל השנים עד שנת הגאולה לא עזרו אותם, ובשעת הגאולה אומר "אי אלקימו יקומו ויעזרכם". ולפיכך פירש אותו רבי יהודה 'ואמר ישראל לאומות', דהשתא אתא שפיר "יקומו ויעזרכם" מהשתא, דיבוא עליכם הפורענות "יהיו הם עליכם סתרה" (ר' פסוק לח). אבל אין המקרא יוצא מידי פשוטו (יבמות כד. ) לפרש אותו "ואמר" 'ה' על ישראל', כמשמעות הכתוב:בלשון זה משמש כי לשון דהא וכו'. מפני שאין לפרש אותו ללשון שהוא תחילת דברים, דכיון דכבר כתוב (פסוק לה) "כי לי נקם ושלם", איך יאמר אחר כך "כי ידין ה' עמו", ולכך הוא צריך לפרשו בלשון 'דהא', שהוא נתינת טעם על "לי נקם ושלם". אבל לפירוש רש"י ולרבי יהודה ד"לי נקם ושילם" איירי בפורענות ישראל, מפרש "כי ידין ה' עמו" כשישפוט הקדוש ברוך הוא אותם, אזי יחזור ויתנחם:אז יגלה ה' ישועתינו וכו'. הוצרך לפרש כך, מפני שלא הוזכר זה המקרא של "ואמר אי אלקימו צור חסיו בו" רק מפני שבא להגיד הסיבה שאמר האויב "אי אלקימו צור חסיו בו", דאם לא כן למה מזכיר כלל שאמר האויב "אי אלקימו", אלא בא להגיד הסיבה, שגורם שתתגלה ישועתנו. אבל לפירוש שפירש למעלה יתפרש "ואמר אי אלקימו", שהקדוש ברוך הוא יאמר לישראל כך, כדי להראות להם מזה כי הוא יתברך הכל, ומאתו בא להם הפורענות והישועה גם כן, כמו שפירש למעלה:כי נשאתי תמיד אני משרה שכינתי וכו'. לפירוש הזה לא יתכן לפרש אותו בלשון עתיד, דהא דיבר בפורענות האויב עד הנה, ועתה יהיה נשבע. בשלמא אם כל הפרשה נגד ישראל, מדבר אל ישראל גם כן "כי אשא אל שמים ידי", שאני נשבע לנקום מאויבי, שלא זכר נקמת האויב כלל. אבל לרבי נחמיה, שכבר הזכיר בכל הפרשה נקמת האויב, למה צריך להשבע על זה עתה, היה להזכיר השבועה בתחלה. לכך פירש אותו כך, 'כי תמיד אני משרה שכינתי וגו'', כלומר מה שלא עשיתי נקמה בכם עד עכשו, מפני שישיבתי בשמים וחי לעולם, ואפילו גבור למטה וכו':דיוזגי. פירוש, שבת שהיו דורשים שנים, כי לשון 'דיו' שנים, מלשון 'דיו פרצופין' (עירובין יח. ). וכן 'זוגי' הוא זוג, ופירושו שנים כאחד. כי 'דיוזגי' רוצה לומר שנים מתחברים כאחד:מנגד מרחוק. ואין פירושו נגד ממש, כלומר נכחו תראה את הארץ, דכל ראיה שאדם רואה - לדבר העומד נגדו הוא:תראה ואם לא עכשיו אימתי. פירוש, מה שהכתוב נותן טעם למה שאמר (ר' פסוק מט) "עלה אל הר העברים וראה את הארץ כי מנגד תראה את הארץ", דכיון דאמר לו "עלה וראה את הארץ", למה הוצרך "כי מנגד תראה", אלא פירושו דלא הורשה לך רק לראות מנגד, ולא תבא לשם, אם כן ימות כאן, לכך אמרתי לך ראה עתה, כי אם לא עכשיו - אימתי:ושמה לא תבא כי ידעתי כי חביבה וכו'. פירוש, נתינת טעם שאמר "עלה וראה את הארץ כי שמה לא תבא", וכי מפני זה מחויב לראות, אלא פירושו ידעתי שהיא חביבה לך הארץ, וכיון דלא תבא שם, על כן "ראה את הארץ":

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך